בין שתי פעימות לב 

למה אנחנו מקשיבים ?
יש כל כך הרבה קלות וצלילים מסביב. התרגלנו "לשמוע" באוזניים שלנו ולכן קשה לפעמים להתחיל מחדש להקשיב.
אבל להקשיב למה - גם בתוכנו יש כמה קולות שמדברים, לפעמים חזקים יותר, לפעמים שקטים , לפעמים רועשים ומטרידים ויש צורך בהרבה עבודת ניקיון להתחיל להקשיב לאותו קול שקט, מדריך, מרפא שיש בו הידע הכי קדום שמספר, מסביר ואוהב. לנו יש נטיה לומר: זה רק הדמיון שלי, איך אני יכול לדעת או להאמין שזה אמיתי ?

הקשבה מלמדת אותנו להניח, לשחרר, לוותר על דפוסים, אמונות והרגלים
ומזמינה אותנו למסע מרתק. נכון, הוא לא קל, דברים מתפרקים בדרך, דברים חדשים נוצרים.
ובעצם בשביל מה להקשיב -
אם יש לנו שאלות על מהות קיומנו, אם משהו בתוכנו כמו פרפר שיוצא מתוך הגולם נע ומרפרף, אולי כדאי להיכנס אל תוך השקט, אל תוך מקום של דממה
ושם בסבלנות להמתין לשמוע את קול השקט.
כל דבר שיש בו חיפוש וחקירה דורש תירגול.
כמו גינה שאנחנו רוצים ליצור.יש לנו צורך בהכנה, בהדרכה, בלימוד, בהתמדה.

כל אחד כמו טביעת האצבע שלו, יש לו את הדרך להקשיב.
האחד פונה אל הים, נושם את עומקו וצולל לתוכו.
האחר בוחר בזריחת השמש, באותה שניה שבה קרן אור ראשונה פורצת ונוגעת ומאירה ככתר של זהב.
יש כאלה הבוחרים בחדר שקט ובו שטיח רך, כריות, נרות וקטורת ריחנית.
ואלה הבוחרים בהר הגבוה, ליד המדורה והלמותו של התוף המביא דממה עוצמתית בין פעימה לפעימה.
ועוד אחד פונה אל היער, אל העצים העתיקים החובקים ומרפאים.
וזה האחר אל המערה, מערה חשוכה, אפילה, כמו הדוב הפונה אל שנת החורף, אל השקט שבריק.

ובעצם הכי חשוב לשאול: האם אני רוצה להקשיב - האם זה חשוב לי? האם אני מוכן לשמוע את מה שיש לדממה לספר לי - האם אני מוכן לפגוש איזה
שהיא אמת חדשה על עצמי?
האם אני רוצה להקשיב פשוט לשם ההתנסות? כי אם נרצה הוכחות כל שהן מין המימד הבלתי נראה, לא נקבל הוכחות.

ואחר כך, שבים אל המציאות, זו שכאן ועכשיו ולומדים לאט לאט להיות נוכחים, ערים ועם זאת מכווננים וקשובים לאותם מיתרים פנימיים המשמיעים מנגינה נפלאה של אהבה.
בחוץ ישנו הידע, המידע אך הידיעה שרויה בפנים באותה הקשבה לשקט שבין שתי פעימות לב.